הולה מקסיקו!

את הטיול בקרוואן בארצות הברית וקנדה, החלפנו בטיול תרמילאי, עם תחבורה ציבורית במרכז אמריקה. אמרנו שלם לקרוואן וטסנו מטקסס, לשדה התעופה בטוקסטלה גוטיירז ומשם לסן קריסטובל. בה שכרנו דירה לשבועיים. לנוח, לעכל את המשך המסע, ולטייל בחלקה הדרומי של מקסיקו, במדינת צ'יאפס. בימים הראשונים ביקרנו בסמטאותיה הצבעוניות של סן קריסטובל, בשוק הצבעוני, בפלאזה המרכזית, עמוסת דוכני הרחוב והיונים. יום ראשון, יום חגיגי, הילדים גם הספיקו לקפוץ בנג'י טרמפולינות. במרכז העיר, נכנסנו לקאסה יגיל, שם פגשנו עשרות תרמילאים ישראלים, אשר נרתמו להכנת 150 כריכים, לחלוקה בבית החולים המקומי, (כך נעשה בימי ראשון). פרויקט "לתת מבלי לקבל" – לזכרם של אוריאל שוהם בנו של יגיל, ושל ינאי רימון שנסחף בנהר באזור ואותר ללא רוח חיים על ידי חבריו אחרי שלושה ימים. הילדים עזרו בחלוקת המזון, ושיחקו משחקי כדור עם משפחות הילדים החולים, החיים באוהלים בקרבת בית החולים. שיעור לחיים.

מרתק לראות עשרות ישראלים צעירים עוזרים בפרויקט החשוב, האווירה בקאסה, וריח העשן החזירו אותי 25 שנים אחורה, לטיול התרמילאים הראשון שלי בדרום אמריקה.

סן קריסטובל דה לאס קאסאס היא העיר השלישית במדינת צ'יאפס, עיר קולוניאלית שנוסדה ב 1528, אחת הערים הראשונות שנוסדו בידי הכובש הספרדי. אנו נהנים בה גם ממאכלי הרחוב הזולים והטעימים. יצאנו ברכיבה על סוסים לכפר צ'אמולה Chamula בו כנסייה ציורית בשם סאן חואן. בתוך הכנסייה אפופת העשן, ומלאה בעשרות אלפי נרות, אסור לצלם. המתפללים עוסקים בטקסים ייחודיים הכוללים קדושים קתולים, אור ירח, שפיכת רגשות ואף הקרבת בעלי חיים. הקירות מצופים בפסלים של קדושים המעוטרים במראות כדי להדוף את הרוע. אין ספסלי ישיבה; מחטי אורן טריות מרפדות את הרצפה הריקה. כל משפחה מטאטאת לעצמה מקום ומדביקה מגוון נרות ישירות לאריחים. הם מאפשרים לנרות לבעור לחלוטין במהלך ואחרי הטקסים האישיים שלהם, ומשאירים אחריהם שלוליות של שעווה צבעונית. המתפללים מתפללים בקול, שותים קוקה קולה ומגהקים מתוך כוונה לפנות רוחות זדוניות. לפעמים מצטרף למשפחה אדם המניח ידיו על הפגועים, לספוג את מחלותיהם לביצת תרנגולת או לרפא אותם על ידי הנפת תרנגולת חיה מעל ראשם. שילוב אמונות קתוליות וילידיות הוא תוצאה של 500 שנות תחרות תרבותית. זמן קצר לאחר הגעת הספרדים, החלו לאמץ היבטים של רוחניות ילידית כדי לרצות את בני המאיה המקומיים.

בימים האחרונים בסן קריסטובל הרחובות הומים ומוארים, הדי פיצוצים של נפצים וזיקוקים המלווים תהלוכות לכבודה של הבתולה מריה גוודאלופה, על פי המסורת, בין ה-9 ל-12 בדצמבר1531, עשר שנים לאחר כיבוש מקסיקו, הופיעה הבתולה 4 פעמים בפני אינדיאני עני בשם חואן דייגו, על גבעת טפיאק, הידועה גם בשם גוואדלופה.

סן קריסטובל במקסיקו הייתה עבורנו בסיס לטיולי כוכב רבים. יצאנו לקניון סומידורו הצר, אותו יצר ועדיין זורם בו, נהר Grijalva לצד הנהר וטיפות מפל קסום שיש שמאמינים שמימיו מבטיחים חיי נצח צעירים, הופתענו לראות תנינים משתזפים בשמש, וקופי עכביש מקפצים בין ענפי העצים.

נסענו דרומה לכיוון גוואטמלה, למפלי אל צ'יפלון, טיפסנו שביל מפותל באורך 1.5 ק"מ בין נקודות תצפית של מפלים גועשים. התצפית העליונה מרהיבה, המפל שוצף, נרטבנו לגמרי, אני החלקתי כל הדרך מטה, על אומגה בת 3 מקטעים באורך כולל של 1268 מטרים. משם לשיט ברפסודת עץ מקומית, באגמי מונטבלו על גבול גוואטמלה.

קינחנו בטיול כוכב ארוך בנסיעה לפלנקה (התעוררנו מוקדם, ב 3 לפנות בוקר…). בדרך הנסיעה השתבשה בשל הפגנה ענקית על הכביש. "הדרך לפלנקה סגורה" כך נאמר לנו, ובחרנו להמשיך ליעד אחר, לעתיקות טונינה, של בני המאיה. אף טיפסנו על הפירמידה הגבוהה בצפון אמריקה. לשמחתנו באמצע היום, הדרך לפלנקה שוב נפתחה, ונסענו לשחות בבריכות הטורקיז הטבעיות, במפלי אגווה אזול (המים הכחולים).

הספקנו לחגוג יומולדת 6 למנורי, והנה עפו לנו השבועיים הראשונים במקסיקו, לא מיצינו, אנחנו רוצים עוד ממקסיקו… בערב סיירנו במרכז העיר הקולוניאלית לפרידה, לטנגו אחרון בכיכר הקתדרלה, בעיר הפסטיבלים שהותירה בנו רושם עז, ממש חדרה אל הלב, מאכלי הרחוב הטעימים, המופעים הפשוטים, השוק הצבעוני, האורות, צבעי הבתים, הפשטות. והנה זה ערב אחרון, הילדים נפרדים בקפיצות וסלטות מהטרמפולינות בכיכר, לצלילי "פאר אביילר לה במבה", מוחאים כפיים במופע רחוב של רקדן סטפס אנרגטי, ומשליכים 5 פזו לכובעו. מפלסים את הדרך במדרחוב, בין אלפי פרצופים חייכנים מקסיקנים, ונפרדים מדוכן הטאקו, מהטאמלה עטוף בעלה בננה, מהאמפנדס, וכוס גרגרי התירס הצהובים עם גבינה מלוחה והרבה צ'ילי וסלסה כמובן.

בבוקר נפרדנו מהקאסה שלנו, אחרי הסיורים הקבועים במכולת ובמאפיה. יצאנו למסע לעבר החופים הקאריביים שיש למקסיקו להציע.

המרחק בין סן קריסטובל בצ'יאפס לפלאיה דל כרמן בקינטנה רו, הוא "רק" 970 ק"מ. למזלי אני לא זה שנוהג, יצאנו באוטובוס לנסיעה בת כ-24 שעות! כן… זו לא טעות. זה הלילה הראשון שלנו יחד באוטובוס (אחרי 150 לילות בקרוואן…). אני מפשפש בזכרוני, שני עשורים אחורה ונזכר בנסיעות האוטובוסים.הארוכות, חוצה מדינות באפריקה, בסין, תאילנד, במרכז אמריקה וגם בדרומה. גם ברכבות הלילה של הודו, ואפילו בנסיעה אחת קרוב לבית, עם הדר, חוצים את המדבר בנסיעת לילה לקהיר.

אז קפצנו למים העמוקים, עוד לפני שהגענו לחופים הקאריביים, לקחנו את הילדים לנסיעת לילה באוטובוס מקומי. "מכרנו" להם את זה כחוויה, בתקווה "לשרוד" את הלילה בנסיעה.

הגענו ליעדנו בצהריים אחרי שהפסדנו עוד שעה, בנסיעה הארוכה מזרחה, השעון זז שעה קדימה, עכשיו "רק" 7 שעות מישראל.

בליל הכריסמס 24.12 נחגוג 12 שנים יחד, מהיום בו החלטנו לשלב ידיים. הגענו לפלאיה דל כרמן. כאן גם ניפרד בעוד שבוע משנת 2022 (7 שעות אחרי ישראל) ונחגוג את 2023.

פליז נבידאד אמיגוס.