אנחנו בג'ט לג… זה מצב, לא כזה עניין, אבל הפוכים וההפוכים הוא תרתי משמע.
במחשבה על השבועיים האחרונים שעברתי (אולי קצת יותר מזה) מבינה שלא הרגשתי. התרחקתי מרגשות. לא היה לי זמן להתמודד עכשיו גם עם רגשות.
ביום חמישי נסעתי בפעם האחרונה לעבודה, נפרדתי מכולם ומסרתי את הלפ-טופ שלי (שהיה שלי), זה שהיה צמוד אלי, אולי יותר מכל דבר אחר במשך חודשים ארוכים.
10 דקות אח"כ, נזכרתי שלא הכנסתי הודעה אוטומטית למייל. כבר לא היו אנשים בIT שאוכל לבקש מהם להכניס הודעה, וויתרתי, שחררתי את זה….
בשישי כבר נשאבתי לאריזות
מיונים מיונים חלק למסירה חלק לארגזים. וגם מהמון ניירות נפטרתי, זרקתי. שחררתי…
ככה שבוע שלם רודפת אחרי הזמן: מיונים, אריזות. וגם פרידות מהקרובים.
עוד שיחת טלפון..
עוד מייל אחרון על איזו הפקה… והמון מחשבות מה קודם למה, כי הזמן קצר ויש המון משימות.
איך מכניסים בית שלם לחדר אחד? (מזל שאני נשואה למהנדס). באיזה שלב אמרתי לעינב שאנחנו צריכים "לארוז" ככה פעם בשנה.
פתאום הייתה הרגשה שאפילו לקירות הוקל מהעומס…
שבוע שלם שמלווה המחשבה שהנה ומסיימים, אבל יש עוד משהו לסדר ועוד משהו לטפל
ועוד מנהלות שצצות.
ופרידה מכלב, חתולה ושני דגים
וגם שם, אטומה לרגשות. אין לי זמן להרגיש…
נושמת עמוק
ככה שבוע וקצת והרבה אריזות….
בסוף עלינו למונית שלקחה אותנו לשדה.
תכננו לצאת עם 4-5תיקים
יצאנו עם 8 ובלי אויר.
השדה עמוס. עמוס זו לא מילה. שמחה שהגענו עם ספייר של שעה.
הילדים איתי ואני עם עגלה עמוסה מזוודות וגם כסאות הבטיחות של הילדים.
נשאנו את תפילת המזוודות- שכולן יגיעו ליעד הסופי ובסוף גם עלינו למטוס.
מיתר התלהב והתרגש להיות בתוך המטוס, ולמרות השעה המאוחרת לא נרדם עד ההמראה. המזוודות כולן הגיעו וגם כסאות הבטיחות. יש!!!
ומשם לדרכונים ויצאנו לקומת המוניות.
התוכנית היא שרק מחר נגיע לאסוף את הקרוואן שרכשנו. הלילה במלון.
כולנו נרדמנו במונית. הנהג די "זרק" אותנו בכניסה למלון. עינב שילם לו והוא נסע משם. 4 דקות אח"כ נופר גילתה שמכשיר הטלפון שלה נשאר במונית. כבר לא נראה אותו יותר.. בבוקר למחרת, אחרי שישנו חצי לילה אספנו את הקרוואן שלנו וגם קצת ציידנו אותו כולל אפילו שואב אבק קטן, כדי שמיתר יוכל להמשיך במסורת שלו- לשאוב כל לכלוך
התאהבנו כולנו לגמרי בשון, הבחור שטיפל בעסקת רכישת הקרוואן וגם טיפל קצת בנו- ההפוכים…
יצנו לבדנו עם הקרוואן לכמה לילות הסתגלות, שון ביקש שנעדכן על כל בעיה או תקלה.
אני עייפה והפוכה ונרגשת
והילדים איתי צמודים ועינב ואני לומדים לתפעל את החוויה הזו. עקב בצד אגודל. ואני שמחה.
אבל אז זה הגיע, היום השלישי
ה-דרופ.
כמו אחרי לידה= אדרנלין אדרנלין ואז בשנייה כמו בלחיצת כפתור נגמרים המצבורים.
היינו בחניון קרוואנים במקום יפיפה
והעייפות גברה על הכל.
רציתי שקט, לנוח ולהיות לבד ובלי טרדות.
הייתי חייבת מרחק מהכל ומכולם
התיישבתי לעת ערב על הכסא הנוח ששון נתן לנו, עם ספר ביד הילדים בגינת השעשועים ואני במרחק קל.
רשמתי לי, שזו התחלה של מסע ארוך. ומותר לי גם להתעייף, ולחפש זמן לבד. לשקוע בספר קצת, או משהו אחר….
ולצבור כוחות
הבטתי בצמרות העצים הנושקים לשמיים ונשמתי. נשמתי
ואצרתי לי את הרגע הזה
זה המסע שלנו
אנחנו משפחה בזמן
זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו
