העולם קורה…

בואו נדבר רגע על התנתקות. (לא תוכנית).

התנתקות מכל המוכר, הידוע, השגרה, החברים, המשפחה.

לנו ה-"גדולים" זה יותר קל לעיכול משום מה.

הילדים חווים קושי.

מיתר מתגעגע מאוד לגן, לצוות ולחברים שלו. מברר הרבה איפה הגננת פנינה עכשיו, ואיפה ליבי, תום ושאר חבריו לגן.

מנורי מייצרת המון שיחות ווטסאפ עם חברות או משפחה, בשעות שהן בוקר שלנו. ערב בארץ. או שמקליטה הודעות קוליות ושולחת.

ונופרי, מדבררת את עצמה לעומק. קשה לה מאוד. זה כבר גיל אחר וההבנה של הנתק החברתי רבה יותר. מה גם שאנו לא מספקים לה באמת את קבוצת השווים שאותה היא כל כך צריכה. אורך הטיול נראה לה עכשיו רב מידי. ( היא הייתה שמחה אם הטיול היה לכמה חודשים בלבד)

הדרך שלהם להתחבר כרגע היא ע"י צפייה בתוכניות הטלוויזיה האהובות עליהם. אולי זה סוג של חפץ מעבר? לא יודעת….

אנחנו מטיילים כבר כמעט חודש בפארקים הלאומיים

ריינר שבקסקייד, ילוסטון, גרנד טיטון, גליישר, ווטרטון והגענו לרוקיס הקנדיים.

קליטת האינטרנט כמעט לא קיימת, באה וחולפת.

בנקודות שמצאנו קליטה הילדים ובמיוחד נופר נדבקו למסך ולא התעניינו בכלום יותר.

כמו צמא במדבר שמצא מים…..

אנחנו מבינים אותה, זה ייקח קצת זמן לפני שתוכל לתת פחות חשיבות למסך ויותר למקום ולטבע ולחוויות החיצוניות. היא עוד בשלבי פרידה.

ואנחנו מה?

זה גורם לי מאוד לחשוב עלי

איך אני הייתי כל הזמן עסוקה במשימות עבודה ובית, כמעט בלי זמן פנוי לעצמי. לקרא ספר? למי היה זמן או כוח.

להיפגש עם חברות?

בקושי הצלחתי להתמיד בשיעור פילאטיס פעם בשבוע, בבוקר. לפני שהיום מתחיל….

ובסוף הלילה בזמן השקט של היום, כל שרציתי היה לשבת ולבהות מול המסך.

אז אולי היום שלי היה- כל מה שקורה, ובערב/ לילה הגיעה ההתנתקות? או אולי החיבור??

הימים שלי פה אחרים לגמרי, בסיורים בטבע, זה כל כך ברור שהעולם קורה כל הזמן

סקרנו את ילוסטון אהובתי, ובעלי החיים שראינו עדרים ויחידים, קטנים (צ'יפמנקס מתוקיםםםם) וגדולים (מי אמר מוס?) ותצורות הטבע והנוף המשתנות כל העת.

הידיעה שהאדמה תחתינו רוחשת ונפלטת אלינו, או מזיזה את כל מה שנראה מבוסס, מעלה מחשבות. הכל משתנה כל העת.

העולם קורה כל הזמן.

פתאום השגרה שהייתי בה, שנראתה כמו הדבר החשוב ביותר, שהקדשתי את כולי אליה, השגרה הזו מפה, פתאום מתגמדת לכדי נקודה קטנה. מי אנחנו? מי אני מול הטבע הזה?

מחר כבר הכל יראה אחרת בין כה.

אז אולי ההצמדות לשגרה הזו הייתה בעצם הבריחה שלי?

ועכשיו, עכשיו אני פנים אל פנים עם הקורה אותנו?

דווקא בנתיים אוהבת את זה…

זה המסע שלנו

אנחנו משפחה בזמן

זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו