אומץ

כשסיפרתי לאנשים בארץ שאנחנו נוסעים למסע בן שנה התגובות לרוב היו נלהבות. שיבחו את האומץ.

הייתי נבוכה… לא הרגשתי אומץ, ההחלטה לעצור הכל לשנה. לסור לנתיב אחר, להתמקד במשפחה בילדים, בדברים הקטנים, בשגרה…לא ננקטה מתוך אומץ.

אני חושבת שכמו שיש קו דק המפריד בין אהבה לשנאה, יש קו דק שמפריד בין אומץ ל.. ובכן אחרי הרהורים… אני חושבת שההגדרה שלי תהיה: חוסר העמקה במחשבה.

זו הגדרה אולי לא ברורה, אבל בעצם ככל ששוקעים במחשבה נכנס הwhat if. מה אם.

"מה אם" הוא מוביל הפחד הגדול, החשש מנתיב לא בטוח, אפור עד שחור, עמוק ומפחיד.

לכל פעולה יש ( או אמורה להיות) מחשבה מעכבת.

כשעינב אמר לי, בואי ניקח כמה חודשים, ונטייל עם הילדים ( זו לא היתה הפעם הראשונה שהרעיון צף, אבל בדר"כ מיד שקע חזרה לתהומות), הפעם השבתי "יאללה"… ואז עברו כמה דקות ועלתה המילה: "אבל….

"אבל מה אם…"

עינב מיד דחק את ה-אבל

אם יעלה ויצוף אבל, הרעיון שוב ישקע.

הפעם מחשבת ה what if שקעה לתהומות והרעיון התחיל לצוף.

היו בדרך המון המון אבלים, והמון נקודות ציון לעצמנו, "אם זה לא יסתדר כך וכך, אז יורדים מהעניין"….

היו לי המון משוחות שהיינו מבחינתי חייבים לצלוח על מנת שהמהלך הזה יצא לפועל.

לפני שלושה ימים טיילנו באי ונקובר, נכנסנו עם הילדים לפארק חבלים.

נופרי כבר היתה בפעילויות כאלו בעבר למנור זו היתה הפעם הראשונה ( מיתרי קטן מידי ולא יכול לצאת לפעילות).

מדדו למנור גובה והחליטו שהיא תתאים לעשות את המסלול לילדים.

התפצלנו – נופר יצאה למסלול האתגרי ( מאוד) ויצאתי איתה ללוות ולצלם.

עינב המשיך עם מנור, מלווה אותה מהצד.

היא הקטנטנה היתה נמוכה מידי במעברים בין המכשולים והתקשתה להעביר את אבזם האבטחה שלה מכבל בטיחות אחד לאחר. במכשול השלישי תפסה פחד. נעצרה והחליטה שהיא לא יכולה להמשיך. אחרי דקות ארוכות של נסיון לעודד אותה, עינב הבין שיהיה הכי נכון לבקש שיעזרו לה לרדת מהמסלול.

עינב מנור ומיתר חברו אלי, לעודד את נופר במסלול שלה.

וראיתי את מנור קמלה מאוכזבת מעצמה שלא הצליחה לעבור את המסלול.

שאלתי אותה אם תרצה לעבור את המסלול כשאני איתה, והיא ענתה ש כן.

עלינו שתינו למסלול האתגרים רתומות לכבלי הבטיחות. היא לפני ואני מאחוריה, לעזור בחלקים הקשים.

אחרי שני מכשולים הגענו לזה שהיא נכשלה בו ופרשה. היא נעצרה. החליטה שזה מפחיד מידי, ואי אפשר.

נעמדה בתחילת המכשול.

"ומה אם הכבל יקרע? ומה אם אפול?" שאלה בקול.

"תתקדמי. כלום לא יקרה. את יכולה. תתרכזי בקצב הנשימה שלך, תהני מהדרך מהרוח, מהגובה, מהנוף"

לא היו לה הרבה ברירות, השתקתי את כל האבלים…. מנור פסעה צעד

עודדתי אותה "הצעד הראשון הכי קשה, עכשיו תתקדמי"

צעד צעד היא צלחה את המכשול, לקרות סופו עצרה ואמרה לי

"זה בכלל לא מפחיד, לא יודעת למה פחדתי בכלל" ודלגה לקצה השני.

עמדתי שם בקצה השני, דומעת,  נרגשת מהיכולת שלה להתגבר, גאה בה כל-כך.

החששות סביבנו כל העת, הכל יכול לקרות.

מה אם?

לפעמים צריך להשתיק את ה-אבלים, להוריד אויר ל"מה אם", לא לעמוד ולחשוב יותר מידי ופשוט לצאת לדרך.

יש קו דק שמפריד בין אומץ לבין המחשבות האלו שעוצרות.

הן טובות. צריך אותן, הן שומרות עלינו רוב הזמן.

אבל לפעמים יש לעצור אותן, לא לתת להן משקל ופשוט לצאת לדרך, לפסוע את הצעד הראשון.

זה המסע שלנו

אנחנו משפחה בזמן

זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו