צפונה מכאן

הפארק הלאומי דנאלי שגודלה כגודל מדינת ישראל נמצאת רק 380 ק"מ מהעיר הגדולה אנקורג', במונחי אלסקה זה די קרוב. רבים בקיץ מתלבטים אם להגיע לכאן, כי הפארק מאוד מתויר, הנסיעה בו באמצעות אוטובוסים בלבד, וכדאי לשהות בו 3-5 ימים בשל מזג אוויר הפכפך ובקיץ הוא מלא ביתושים צמאי דם.

עבורנו זו לא הייתה התלבטות, בסתיו הפארק הלאומי אומנם פתוח אך מאוד שונה מהקיץ. רק אתר קמפינג אחד פתוח, נקרא ריילי קריק והוא בחינם, הכביש פתוח רק עד למייל ה-30 בלבד, וניתן להיכנס ולנסוע עליו ברכב (או קרוואן) ללא מגבלות, כיוון שהאוטובוסים כבר לא פעילים. בשנים רגילות, אורך הכביש הנכנס לתוך הפארק הינו 90 מייל. אך השנה (במהלך הקיץ), ניתן היה להיכנס רק עד למייל ה 44 (כיוון שהמחצית השנייה של הכביש הייתה בשיפוצים).

לשמחתנו זכינו בדרך צפונה לפארק הלאומי, בשמים כחולים, כשפסגתו הפוטוגנית של ההר הגבוה בצפון אמריקה (הר מקינלי) נחשפה במלוא הדרה. הדרך אל הפארק נפלאה ומלאה בהרים נישאים ולבנים משלג וקרח.

זוהי עונת החיזור של האייל הקורא, בעונה זו הקרניים של הזכרים הן המרשימות ביותר (קרן של אייל קורא עשויה להגיע למשקל של כ 35 ק"ג! והוא מחליף את הקרניים בכל שנה). לשמחתנו ראינו זכר מרשים, מחזר אחר נקבה, הזוג אף חצה את הכביש בין המכוניות הספורות שהגיעו לפארק.

דנאלי או מקינלי ? במרכז השמורה מתנשא ההר הגבוה ביותר באמריקה הצפונית לגובה של 6194 מטר. שמו המקורי של ההר הוא דנאלי שפירושו "הגדול" בשפה הילידית הדינאינא, ב 1897 ניתן להר השם הרשמי "מקינלי" על שם ויליאם מקינלי נשיא ארה"ב לשעבר. המקומיים מעדיפים לקרוא להר בשמו המקורי שכן לויליאם מקינלי אין שום קשר להר או לנופיה של אלסקה. את פסגתו הלבנה של ההר זוכים מטיילים מעטים לראות הן בחודשי החורף או הקיץ שכן מערכת גדולה של עננות שההר עצמו יוצר סביבו מקשה על המתבוננים לראות את הפסגה הלבנה. אחד הריינג'רים הסביר לי שכלל אצבע בפארק הוא: שההר נחבא מבין מעטה ערפל ועננים בכל 2 מתוך 3 ימים. יש לזכור שלעיתים השמיים כחולים והראות מצוינת במשך מספר ימים אך ישנם שבועות שלמים בקיץ בהם יורד בפארק גשם זלעפות. בתוך הפארק הצצה ראשונה להר נגלית בין המייל ה-14 ל-18. אומנם זהו אינו האוורסט אך יש לזכור שהתרוממתו של הר דנאלי היא מאסיבית ודרמטית יותר מזו של האוורסט שכן הוא מתרומם 5500 מטר מבסיסו שנמצא בגובה של 600 מטר מעל פני הים. בעוד ההר הגבוה בעולם מתנשא מעל הרמה הטיבטית ממישור בגובה 5200 מטר, כלומר התרוממות יחסית של כ 3700 מטר בלבד.

מהפארק הלאומי דנאלי המשכנו לעיר השניה בגודלה באלסקה, פיירבנקס, שם חגגנו להדר יומולדת ב 29.9. ביקרנו במוזיאון באוניברסיטת פיירבנקס, ושקלנו את צעדינו לקראת צפייה נוספת במחזור של תחילת אוקטובר של זוהר הקוטב. בכל אחד מהלילות הבאים צפינו בזוהר הקוטב במקומות שונים, חיפשנו אגמים, ומקומות בהם השמים פחות מעוננים, והצלחנו בכל לילה לצפות באורורה בוריאליס. על כבר הרחבתי בפוסט השמיים זוהרים.

איך אפשר לספר על אלסקה מבלי להזכיר את סנטה קלאוס? מפיירבנקס נסענו ליישוב נורת' פול (תרגום: הקוטב הצפוני), בו נמצא ככל הנראה בית הדואר העסוק בעולם. אל בית הדואר הזה מגיעים המכתבים לסנטה קלאוס מכל קצוות תבל. שהרי הכתובת למשלוח המכתבים היא: "סנטה קלאוס, הקוטב הצפוני".

משם המשכנו ל Delta Junction לעצירה נוספת לצפייה בזוהר הקוטב ב Little lost lake (בפארק המדיני קווארץ לייק). פה אשמח לחלוק סיפור על פחד משתק, בו הרגשתי כעש הנמשך לאש – בלילה בקווארץ לייק יצאתי מהקרוואן לצלם את הזוהר הצפוני, הרי לשם כך הגענו לכאן. בחצות השמים השחירו, ללא ענן, מלאי כוכבים מנצנצים, חנינו על שפת האגם, בחוץ קולות ברווזים, שכשוך דגים, לעיתים נהמות ויללות. האורות עדיין לא הופיעו בשמים. בחשש מה (יש עדיין הרבה דובים בסביבה…והחשיכה מוחלטת) התקדמתי צעד צעד עם פנס, על מזח עץ, הצף על אגם שנקרא Little lost lake, כשהגעתי לקצה המזח המתנדנד, ידעתי שאני חייב לעשות את הדבר שלשמו צעדתי לכאן. לכבות את הפנס, להתמסר לעלטה המוחלטת. הפחד עטף אותי, עמדתי באמצע אגם שחור, מוקף עצי מחט, מביט מעלה, לכיפת שמים חשופה מעננות, מלאה בכוכבים, זרוע משביל החלב נוצצת בלבן ממש מעלי, ובכל זאת עלטה מוחלטת, לא הצלחתי לראות את כפות ידיי, קשה היה להסיר מבט מהשמים, המראה עוצר נשימה, המזח מתנדנד על המים, איבדתי שיווי משקל לרגע, סחרחורת, קולות שכשוך ונהמה רמה מתוך היער, הדלקתי את הפנס, לקחתי נשימה ארוכה, חזרתי בצעדים מדודים לשפת האגם ומשם לכיוון הקרוואן. בכל זאת, לא מומלץ לפגוש דוב בחשיכה מוחלטת… בשתיים לפנות בוקר יצאתי שוב, אז האורורה בוריאליס כבר מילאה את השמים, אפילו השתקפה על מי האגם.

לאחר חודש שלם באלסקה, יצאנו חזרה דרומה דרך קנדה, לכיוון מעיינות חמים בטבע. המעיינות החמים נמצאים בנהר שנקרא ליארד (Liard River). זו שמורת טבע המושכת אליה בעלי חיים רבים. בדרך ראינו דובים שחורים (בצבע חום), איילי קורא ואפילו עדר ביזונים. כשהגענו חנינו במגרש עפר גדול, המוקף בגדר חשמלית, על מנת שבעלי החיים המגיעים לשמורה, לא ידרסו, או יסכנו בני אדם. כשצעדנו לכיוון המעיין, פתאום ראינו אייל קורא (מוס) ענק עם קרניים גדולות מגיח מתוך הסבך, הוא חצה את שביל העץ ואף היישיר אלינו מבט. מאוד קרוב, להערכתי במרחק של 15 מ' מאיתנו, די מלחיץ, נצמדנו כולנו וצעדנו באיטיות לאחור. האייל הקורא המשיך בדרכו, ואנחנו החלטנו להמשיך לצעוד באומץ לעבר המעיין. מים המתחממים בבטן כדור הארץ, עולים מתוך הקרקע, כמעט רותחים, אך הם מתקררים במעיין באמצעות מים המגיעים משלג שנמס בפסגות ההרים. כך קיבלנו מים צלולים בטמפ' גבוהה או פושרת (תלוי היכן עמדנו). וזו הייתה חוויה מדהימה, המקום נשמר בצורה די טבעית, מאוד קר בחוץ, וקשה לעזוב את המים, נשארנו שם כמה שעות ואף חזרנו לאחר ארוחת צוהריים בקרוואן.

על רגל אחת

• צפונה מאנקורג' לפארק הלאומי דנאלי, נופי הרים מרהיבים גבוהים ומושלגים בדרך, לינה בריילי קריק
• ביקור עיר פיירבנקס. בה חגגנו יומולדת להדר ב 29.9. ביקור במוזיאון באוניברסיטה.
• מצאנו נקודה טובה לצפייה בזוהר הקוטב ב Pleasant Valley לכיוון המעיינות החמים Chena. שם צפינו בזוהר הקוטב בליל שמיים מלאי כוכבים.
• נסיעה לישוב הקטן נורת' פול – מקום משכנו של סנטה קלאוס.
• המשכנו ל Delta Junction לעצירה נוספת לצפייה בזוהר הקוטב ב Little lost lake (בפארק המדיני קווארץ לייק).
• יציאה מאלסקה דרך הישוב טוק למעבר גבול ביבר קריק ויציאה לקנדה ל Alaska Highway לכיוונים המוכרים לנו (דרך הישוב צומת היינס)
• לילה נוסף למחזה מרהיב של אורות הצפון בקנדה ב- Mandlhall Landing
• משם חזרנו ל- Whitehorse ממנו ל-ווטסון לייק, משם מזרחה למעיינות חמים Liard river hot springs משם לפורט נלסון (כ 500 ק"מ מלייק ווטסון עד Port Nelson).

בפוסט הבא על הדרך דרומה חזרה לארצות הברית

 

זה המסע שלנו

אנחנו משפחה בזמן

זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו