אורחים לרגע

בין לבין המון נסיעות ארוכות. ארה"ב מאוד גדולה ופרושה, ומעבר מאתר לאתר לפעמים לוקח לנו 3 ימים. וכמובן שבדרך עוד המון דברים קטנים שאנו עושים,  בין אם זו קפיצה לבריכת מים טבעיים חמימים או גלישה על דיונות חול ענקיות (וקינוח במדורה עם מרשמלו על האש, תפוחי אדמה לוהטים ושירה סביב המדורה. אגב דבר שדורש ביום למחרת ביקור במכבסה הקרובה, אם רוצים לנקות את ריח העשן מכל הבגדים….)

הנסיעות הארוכות מובילות להמון שיחות ביני לבין עינב (לרוב כשהילדים נרדמים בדרך…)

זה ממש מיוחד בעיני שיש לנו יכולת להמשיך ולגלגל נושאים בנחת, ולהשאיר המון מקום למחשבות. ואז להמשיך ולדבר על זה.

זה משהו שקורה לנו פה. אני חושבת שפעם מזמן לפני המון שנים הצלחנו, ככה, לגלגל רעיונות. אח"כ שטף החיים דרש אותנו, וכבר כמעט לא נשאר לנו זמן לדבר, אלא על עניינים ממש קונקרטיים. וגם אז זה היה בחצי אוזן…

עברנו באחת הנסיעות ליד מוזיאון מרשים המתמקד בדינוזאורים שחיו בסביבה לפני 73 מיליוני שנים (מיד עצרנו ונכנסנו כמובן) מיצגים מרשימים של דינוזאורים ענקיים, מאובנים מקוריים שנמצאו באזור, הסברים מפורטים וחדשניים ופעילות נהדרת לילדים בתוך ומחוץ למוזיאון. זה היה קצה היום והמקום היה ריק ופנוי לגמרי רק לנו. נהנינו מאוד והיה קשה לסיים ולעזוב שם.

בהמשך הדרך דיברנו על פרספקטיבת הזמן

73 מיליוני שנה. לפני זה היו פה דינוזאורים (בבירור היו, השרידים מאוד מובהקים)

ועדיין משך הזמן- זה בלתי נתפס.

כמה זמן הכדור הזה מתגלגל. ומה עבר עליו….

ומה אנחנו פה? אורחים לרגע….. מהו חלקנו במיליוני השנים של הכדור הזה?

בהמשך הגענו בין היתר ליערות הרדווד שבצפון קליפורניה. מדובר בעצי ענק. הכי גבוהים בעולם ועם קוטר גזע עצום. ובזמן שקראנו קצת ולמדנו עליהם  גלינו בין היתר שיש עצים בני מעל 400 שנים ויכלו להיות גם פריטים מעל 1000 שנים. (נשארו אגב 4% מכלל יערות עצי הרדווד בעולם, כיוון שהאדם מצא שזהו עץ טוב לבניית בתים ורהיטים. וגדעו את רוב היערות בארה"ב בתחילת המאה הקודמת)

אז התהלכנו עם הילדים בין עצי היער הענקיים, והרגשנו כמו קטקטים… ונסינו להמחיש ואולי להבין בעצמנו את ממד הזמן.

ומה חלקנו במעמד הזמן הזה. ואולי גם מה התפקיד שלנו (האנושות) בתוך כל הדבר הזה.

לפני כמה ימים הרגשתי לא טוב… עייפות אולי. נכנסתי לישון מוקדם. מיתר בא ונשכב לידי וחיבק אותי, חזק. ממש לא חיבוק של ילד בן שלוש וחצי. אלא חיבוק של חבר טוב, שדואג לי ורוצה להקל עלי.

זה הציף אותי. והתחושה של הזכות לגדל ילד כזה. כנראה שעשינו משהו טוב….

המסע הזה הוא לא חופש, בקושי מוצאת זמן לכתוב את מעט הבלוגים שלי.

אבל הוא לגמרי מאפשר לי להיות יותר קשובה ולנסות יותר להכיל ולקבל. ואולי להיות יותר סבלנית וסובלנית. יש לי עוד דרך. מזל שהמסע עוד ממשיך.