כשהאדמה רעדה

עזבנו את העיירה קוגר, ממנה יצאנו למערות לבה ארוכות (תמונה מצורפת מטה), והמשכנו בדרך לנסיעה ארוכה לפארק הלאומי ילוסטון. זו נסיעה מתישה ולקחה כיומיים, כ 1300 ק"מ, כמעט 3 פעמים ממטולה ועד אילת. בדרך ראינו להבים של טורבינות רוח בדרכם לאלברטה, קשה לדמיין כמה ענקיים הלהבים האלה, צירפתי תמונות מטה.

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן במדינות ויומינג, מונטנה ואיידהו שבצפון־מערב ארצות הברית, והוא חלק מרכס הרי הרוקי. בדרכנו לשם איבדנו שעה אחת, כיוון שהתקרבנו מזרחה, לישראל. כעת הפרש השעות הינו 9 שעות במקום 10.

הפארק הוקם ב־1 במרץ 1872, בהחלטת הנשיא גרנט, והיה הפארק הלאומי הראשון בעולם. הוא מפורסם בזכות המגוון הביולוגי והמאפיינים הגאותרמיים שלו, ובמיוחד הגייזר אולד פיית'פול, הנחשב לאחד המקומות הפופולריים ביותר בפארק, כיוון שניתן לחזות את התפרצותו בדיוק גדול יחסית לגייזרים האחרים.

הפארק נקרא על שם נהר ילוסטון, הנהר הגדול העובר בו. הנהר קיבל את שמו מהאינדיאנים שחיו באזור, שקראו לו Mi tse a-da-zi, "נהר הסלע הצהוב", ככל הנראה בשל הסלעים הצהובים של הגרנד קניון של ילוסטון.

אל הפארק הגענו בשעות הצוהריים, וישנו בשלושה אתרי קמפינג שונים. החלטנו מראש להשאיר את החלק הייחודי של ילוסטון (הפעילות הגיאותרמית) לימים האחרונים, והתרכזנו בימים הראשונים בנסיעה בכבישי השמורה, חיפוש אחר בעלי החיים, מסלולי טיול קצרים, רובם מסודרים על גשרוני עץ.

בחלק ניכר מכבישי השמורה לא הייתה קליטה כלל, בחלקם צצו הודעות ווטסאפ מדי פעם. רוב חניוני השמורה בסיסיים, ללא חיבורים פרטיים של מים/חשמל, ובכל זאת נעימים מאוד. על כולם התנוסס שלט Full עם הגעתנו, לשמחתנו הצלחנו להזמין מראש.

חמישה ימים מקסימים בילינו בילוסטון, התחלנו בטיולי תצפיות על המפלים ומסלולי הליכה באזור הגראנד קניון של הילוסטון. המפלים התחתונים מרהיבים. ישנם מסלולי הליכה סביב כל אחד מהמפלים בארבעה חלקים שונים של הקניון. בכל יום התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת, בניסיון לאתר בעלי חיים לצד הכבישים בשמורה, סיימנו את הימים בשעות הלילה המאוחרות לאחר שקיעה (השמש שוקעת בסביבות 21:00, חשיכה ב 21:30), הגענו לחניוני הקרוואנים אחרי 22:00 בלילה.

הנסיעה בכבישי הפארק, מותרת בכל שעות היממה, יש להיזהר כמובן בחשיכה, בייחוד מאיילים או ביזונים על הכביש. בלימה פתאומית ב 45 מייל/שעה, לא מומלצת לרכב ובטח לא בקרוואן. ואני אומר זאת מניסיון… מסתבר שאילים לא צפו בדובי דוברמן בצעירותם.

את הימים הבאים בילינו בכל כבישי השמורה, גילינו כי החלק הצפוני של השמורה מלא יותר בבעלי חיים, בעמק היידן, גם במעגל הצפוני בסמוך למעיינות ממות'. בכל בוקר התעוררנו מוקדם להפתעה חדשה בטבע: איילי קורא (מוס נקבה וגור), איילים קנדיים (אלק) זכרים עם קרניים ענקיות (אותם הם מחליפים כל שנה), ממש במרחק נגיעה. ואפילו דוב שחור אמריקאי, אשר צץ בסמוך לנהר, וחיפש פירות יער בשעות הבוקר המוקדמות. ביזונים נמצאים בכל מקום, לעיתים על הכביש, לא מעט פעמים עקבנו אחריהם בנסיעה איטית עד שירדו לשוליים, הם גם נמצאים בסמוך למעיינות חמים וגייזרים. נראים כבעל חיים פרה היסטורי, קשוח וגדול במיוחד. הם היו ממש על סף הכחדה בשל ציד מאסיבי, והצליחו לשרוד תודות להקמת הפארק הלאומי הלאומי ילוסטון.

אז מה הכוונה שינוי מתמיד הוא הקבוע היחיד כאן? בילוסטון האדמה כל הזמן זזה, לוחות טקטוניים נעים, הרים מתרוממים, נהרות חוצבים בסלע, המאגמה מפנים כדור הארץ, מחממת את פני האדמה. גייזרים צפויים יהפכו לבלתי צפויים, חלקם יסתמו, חלקים אחרים יתגלו, העולם תחת המים עשיר גם הוא בפעילות גיאותרמית, ומגלים אף צורות חיים ששורדות בטמפרטורות מעל 80 מעלות בפארק המדהים. רעידות האדמה הבלתי פוסקות נדרשות למקום המדהים הזה, בלעדיהן הפלא הזה לא היה מתרחש. השינוי המתמיד של כדור הארץ הוא הדבר היחיד הקבוע כאן, מה שגרם לי לחשוב עלינו כמשפחה, בדרכים, בקרוואן, בין חניונים ופארקים לאומיים, גם אצלנו השינוי הוא הדבר היחיד הקבוע. שינויים באורח החיים, ללא רשת סלולרית או אינטרנט, ללא מסגרות לילדים, אנחנו חיים ולומדים את השינוי, זה הקבוע היחיד גם בחיינו כעת.

בפוסט הבא על הגייזרים המרהיבים של ילוסטון

 

זה המסע שלנו

אנחנו משפחה בזמן

זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו