הבהלה לזהב

ככה עפו להם חודשיים וגם 9000 מייל! לא טריוויאלי, במיוחד אם מתרגמים לקילומטרים, ולוקחים בחשבון שאורך הקרוואן 9.1 מטרים, ולא כל הדרכים סלולות. למעשה ככל שמצפינים עם צבעי הסתיו הנהדרים, אנחנו גם רואים את כמות הבוץ, הבורות, שיפוצי הכבישים התכופים, פה בקרקע של פרמה-פרוסט (קרח תחת הקרקע, הנקרא בעברית קפאת עד) בונים בתים בצורה שונה (שלא יחממו את הקרקע וישקעו) וכיוון שצינורות נהרסים, לא רוצים לחפור באספלט בכל עונה, לכן מעדיפים כבישי עפר על פי רוב.

לעיתים על הכבישים הריקים צפונה, אני מרגיש כמו דגי הסלמון בערוצי הנחלים, מתמידים, נגד הזרם, מצפינים כשכולם יורדים דרומה… הרווחנו ימים יפים של שמש, לצד עננות, גשם וערפל.

המשכנו לנגיעות בין יוקון לאלסקה, הגענו לעיר סקאגווי בדרום המעבר הפנימי באלסקה, המספרת את סיפור הבהלה לזהב. בני מעמד ביניים מארצות הברית, עלו לכאן עם מרבית רכושם בשנת 1898 על מנת להמשיך צפונה, לחפש זהב ולהתעשר, כשכותרות העיתון סיפרו על מציאת זהב בערוצי הקלונדייק והבוננזה של נהר היוקון. אז הנה במילותיה של נופר –

למה נבהלו מזהב בקיצור נמרץ – אדם בשם ג'ורג' קרמקס, מצא זהב במפגש הנהרות קלונדייק ויוקון (נקרא מאוחר יותר ערוץ הבוננזה), ליד דוסון סיטי אשר בקנדה. הוא מצא גוש זהב גדול בשנת 1896, וכותרות העיתונים בארצות הברית, הכריזו "נמצא זהב בנהר היוקון". אנשים בארה"ב שהיו בטוחים שכל נהר היוקון נוצץ מזהב, מיהרו לארוז כדי להגיע למקום ולהפוך לעשירים בן לילה. כ- 100 אלף אנשים ניסו את מזלם במסע הזה צפונה. אבל המסע לא היה כל כך פשוט, אנשים עזבו את כל מה שהיה להם בחיים; את ביתם, את עבודתם ואת משפחותיהם. בשל החוקים בקנדה הם נאלצו לסחוב טון מזון וציוד (בקנדה חששו מרעב המוני, והכריחו את הבאים להביא עמם מספיק מזון). זהו מסע ארוך וקשה, לחלקם סוסים מתו מהקור ומפולות שלגים, חלק מהאנשים חלו ומתו, רובם התייאשו באמצע הדרך וחזרו על עקבותיהם. באזור סקאגווי באלסקה היה עליהם לבחור נתיבים שונים, יש שטיפסו במעלה הרים, טיפוס שלוקח יום שלם, יותר מ 50 פעמים הלוך וחזור, על מנת להעביר את כל הציוד שלהם (הם העבירו כ 20 ק"ג על הגב בכל טיפוס). כשהגיעו סמוך לנהר היוקון, החורף הקפוא כבר הגיע לאזור. הם נאלצו לחכות במהלך כל החורף באוהלים ובזמן הזה, אף החלו לבנות סירות עץ כדי לחצות את הנהר כאשר יפשיר. כשהנהר הפשיר, אלה שהצליחו להפליג בו, הגיעו לדוסון סיטי אשר ביוקון. הם השתוקקו להתחיל לחפש זהב בנהר הקלונדייק. אך לתדהמתם גילו, כי הם הגיעו מאוחר מדי, ולא נותרו כלל חלקות אדמה על מנת לחפש בהן זהב. כל החלקות כבר נקנו, אנשים רבים הגיעו לפניהם למקום וחיפשו זהב כבר במהלך אותו חורף. רובם אפילו לא התאמצו לחפש זהב, כי הבינו שאי- אפשר, אלה שכן חיפשו בחלקות של אחרים, מצאו מעט זהב, אך השתמשו בו לקניית אלכוהול וסיגריות, ובסופו של דבר יצאו מופסדים. מעטים התעשרו, וגם הם כנראה סיימו את חייהם חסרי כל, כיוון שנהגו בחוסר אחריות, והפסידו את כספם, בהתערבויות טיפשיות למשל. העשירים והמשועממים התערבו לדוגמא – לאיזה כיוון יהיה מוטה הראש של הבא בתור שיכנס לפאב, לימין או לשמאל ? הזוכה קיבל גוש זהב שערכו כמיליון דולר במונחים של היום. זה אולי נשמע מצחיק, אבל מסתבר כי הזהב באותה תקופה, היה הדבר היחיד עם ערך קבוע, (לפי משקל). כיוון שהיו אנשים מאוד עשירים בדוסון סיטי, והיו מוכנים לשלם סכומים מטורפים על דברים שרצו, לפעמים למשל ביצה טרייה עלתה 500 דולר, וזוג מגפיים מבוקשים לכריית זהב הגיע למחיר של 3000 דולר!

אז איך מחפשים זהב ?

הבהלה לזהב בקלונדייק הסתיימה ב -1903, כאשר הגיעו ידיעות על מציאת זהב במקום אחר, במערב אלסקה שבארצות הברית. לאחר מכן הגיעו חברות גדולות עם ציוד רציני לכריית זהב, ועד היום מחפשים שם זהב בדחפורים. העיירות סקאגווי שבאלסקה, ווייט הורס ודוסון סיטי שבקנדה, מספרות את סיפור הבהלה לזהב. אחת החלקות על הקלונדייק, נקראת חלקה 6, היא פתוחה לציבור הרחב, לחיפוש זהב. לכן יצאנו עם ציוד מתאים ממרכז המבקרים, ולמדנו באמצעות סרטון ביוטיוב, כיצד מוצאים זהב, וכיצד מפרידים בינו לבין שאר האבנים והחול. אם חברות גדולות מוכנות להשקיע סכומי עתק, עד היום, בהפעלת דחפורים לחיפוש זהב, אז ברור שיש כאן זהב. העיקרון לחיפוש ידני הוא פשוט, זהב זו מתכת מאוד כבדה, פי שתיים כבדה מעופרת. ולכן אם מעמיסים ערימת עפר ואבנים מחלקה 6, בכלי שנראה כמו מחבת גדול, מערבבים היטב ומשקשקים את הכלי במים, כל העפר והאבנים יצאו מהכלי בזמן השקשוק, והזהב ישקע מטה, ויישאר בתחתית הכלי. אז חפרנו, מילאנו, ערבבנו, שקשקנו וחיפשנו, אפילו מצאנו כמה פתיתים קטנים ונוצצים. ומדי פעם צרחנו "מצאתי זהב!" טוב… אנחנו לא בטוחים, מה שכן בטוח שזה קשה, והמים בנהר מאוד קרים!

במרכז המבקרים של דוסון סיטי מונח גוש עופרת צבוע בזהב. הגוש בערך בגודל קרטון חלב, הוא כבד מאוד, קשה להרים אותו. צוין שם שזהב כמעט צפוף פי שתיים מעופרת, כלומר גוש זהב באותו נפח שוקל פי שתיים מגוש עופרת. גוש זהב בגודל של קרטון חלב בנפח 2 ליטר, שוקל כ- 43 ק"ג, וערכו כיום 3 מיליון דולר!

בסיור הסבר על מחפשי הזהב בדוסון סיטי, המדריך סיפר לנו כי ג'ורג' קרמקס (בניגוד לכתוב בספר המטיילים שלנו), היה איש עצלן שבמקרה היה במקום הנכון ובזמן הנכון, ובכלל אחים של אשתו מצאו את גוש הזהב, אך כיוון שהם היו ילידים (שנקראו בעבר אינדיאנים), קרמקס שכנע אותם לתת לו את הזהב, כיוון ששלטונות קנדה לא יתנו להם (כילידים) להחזיק בזהב. כך הוא זכה בזהב וגם בתהילה.

ברחבי ארצות הברית התרחשו כ-50 בהלות זהב! כדאי לזכור כי בזכות תקופת הבהלה לזהב דרכים רבות נבנו בקנדה ואלסקה. אפשר לומר שהבהלה לזהב שמה את יוקון ואלסקה "על המפה". עד היום רוב העיירות הקטנות שסייעו למחפשי הזהב קיימות. בכולן חיים עד היום הצאצאים של מחפשי הזהב.

את סקאגווי עזבנו שוב ליוקון, ומשם המשכנו לעיירה ווייטהורס (סוס לבן, מקור שם העיר מ-אשדי הנהר הלבנים המזכירים רעמות של סוסים לבניםממנה עלינו צפונה ל Carmacks המקום היחיד שלא היה מעונן כדי לצפות בזוהר הצפון (עליו ארחיב בפוסט הבא). מכאן המשכנו לדוסון סיטי. לעיתים הנסיעה בדרכים הארוכות בקנדה, מעניינת בפני עצמה. אנחנו מטיילים כעת בדיוק בזמן של חילופי העונות, ב 21 לחודש ספטמבר הקיץ יסתיים ויגיע הסתיו. אנו מרגישים זאת בעיקר בירידת הטמפרטורה, ובימים שהולכים ומתקצרים. אך יש סממן נוסף שניתן להבחין בו בדרך, והוא משתנה לנגד עיננו, אלו הם צבעי העצים השיחים והעלים לקראת השלכת שמביא איתו הסתיו. גוונים של אדום, צהוב, ירוק, ורוד וגם לבן מעטרים את צידי הדרכים והיערות. הגוונים משתנים במהלך תקופה קצרה יחסית, של שבוע עד שבועיים, צפינו בהם במהלך נסיעה לפארק שנקרא טומב-סטון על כביש דמפסטר המוביל צפונה מדוסון סיטי עד לאוקיינוס הארקטי. וגם בדרך גבוהה מאוד שנקראת "גג העולם" המובילה למעבר גבול לאלסקה. כדי להגיע לדרך "גג העולם"  עלינו על מעבורת קטנה המעבירה רכבים לצידו השני של נהר היוקון. אנשים מדוסון סיטי חיים משני צידי הנהר ומשתמשים במעבורת באופן תדיר. אך בחורף הנהר קופא, והמעבורות לא יכולה לנוע, אז מכוניות נוסעות על "גשר קרח" בין שני צידי העיירה. אך לפני החורף וגם אחריו יש תקופה של כחודשיים, בה הקרח לא מספיק חזק ויציב כדי לשאת מכוניות, ומעבורת לא יכולה לנוע במי הנהר שקפאו. לכן זו תקופה בה אנשים צריכים להחליט באיזה צד של הנהר הם נשארים, ואין להם אפשרות לעבור לצד השני של העיירה.

שווה גם להרחיב מעט על מקום נחמד לביקור, שנקרא יער השלטים בישוב ווטסון לייק -זוהי אחת האטרקציות המפורסמות ביוקון. אדם בשם קארל לינדלי שעבד בכביש המהיר לאלסקה, תלה יום אחד שלט של עיר מגוריו דנוויל, כיוון שהתגעגע הביתה. היום מדובר ביער ענקי, מלא בשלטים מכל העולם, כ 75 אלף שלטים של מטיילים שממשיכים את המסורת ורוצים להשאיר מזכרת או חותם ביער. חיפשנו ארוכות בין עשרות אלפי השלטים, (בביקור הראשון לא מצאנו דבר בעברית), אך בביקור נוסף במקום, מצאנו להפתעתנו לוח עץ עליו ציירו את דגל ישראל וכתבו באנגלית "בית השיטה" אז אנחנו על המפה גם ביוקון! (בית השיטה בכל אופן).

על רגל אחת

סקאגווי בדרום המעבר הפנימי, המספרת את סיפור הבהלה לזהב

משם לעיירה ווסטון לייק (בה ביקרנו ביער השלטים, ובמרכז אורות הצפון והחלל)

משם לעיר ווייט הורס – שם המשכנו ללמוד על הבהלה לזהב, ביקרנו בשלושה אתרים –

Yukon Beringia Interpretive Centre – מוזיאון נפלא עם מיצגים מעידן הקרח

MacBride Museum – מספר את סיפור הבהלה לזהב

Yukon Wildlife Preserve – סיור רגלי לצפייה בבעלי חיים מאזור יוקון ואלסקה

כדי למצוא שמיים נקיים מעננות, נסענו מ-וויט הורס, לישוב קרמקס (צפינו באורות הצפון ממקום נפלא שנקרא Five finger rapids)

גם המשכנו לישוב קטן בשם פארו (שם ראינו שיש שועלים המתנהגים ככלבים בישוב)

עברנו בנוף מדברי, בדיונות חול ליד הישוב –קרקרוס (כיוון שנודדים שם עדרי קאריבו השם מגיע מהקיצור קאריבו קרוס).

המשכנו צפונה לדוסון סיטי – גם היא מספרת את סיפור הבהלה לזהב, יצאנו לסיור מודרך בעיירה ברוח התקופה מטעם מרכז המבקרים, חיפשנו זהב בחלקה 6, ועלינו ל Midnight Dome לצפות בזוהר הקוטב.

נסענו לחפש צבעי סתיו בדרך דמפסטר לפארק טומבסטון. הדרך מובילה לאוקיינוס הארקטי.

חצינו את נהר היוקון במעבורת לדרך גג העולם (הגבול לאלסקה נסגר ב 5.9 יומיים לפני שהגענו).

בפוסט הבא על תופעת הטבע המרהיבה זוהר הקוטב

הדרכים ריקות, זה בהחלט סוף העונה כאן, אך אנחנו עיקביים… וממשיכים… מתחיל להתקרר ביום וגם בלילה.

זה המסע שלנו

אנחנו משפחה בזמן

זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו