גבולות

עלינו צפונה יבשתית לכיוון אלסקה. העיירות הדרומיות מנותקות מהמדינה יבשתית ואפשר להגיע אליהן דרך הים, אחרת היא בחציית הגבול בין קנדה לאלסקה. בחרנו בדרך היבשתית מן הסתם, וכך מצאנו את עצמנו מפלרטטים עם הגבולות בין בריטיש קולומביה או יוקון מהצד האחד לבין אלסקה מהצד השני.

בכל גבול בעת ביקורת הדרכונים שאלות קבועות יחסית על דברים שיש או אין לנו בקרוואן (עם הזמן, למדנו לא לקנות יותר מידי אוכל טרי, כדי לא לזרוק בין המעברים בגבולות)

וכבר התרגלנו לשאלות הקבועות שהתשובות הפכו כמעט אוטומטיות.

אבל, כל המעברים בכל הגבולות האלו, עוררו גם מחשבות. גבולות, מה הצורך בהם?

כשחיים בקרוואן, המרחב הפרטי מצטמצם מאוד, הצורך בביסוס גבולות עולה, אצל כל אחד מאיתנו. נראה לי שזה צורך ביולוגי לגיטימי.

לעומת זאת במרחבים הפתוחים והענקיים שבמעברים בין המדינות, הגבול מרגיש מיותר:

אותה סביבת טבע. אותה שפה. הגבולות בין המדינות מטשטשים ואילולא המחסום ושוטרי הגבולות, הם לא היו מורגשים כלל.

הגענו לעיירה המקסימה היינס (כניסת גבול יבשתית כאמור). עיירה קטנה ואינטימית, מסרבת לקבל אל חופיה את ספינות התיירים הענקיות המסתובבות בין העיירות במעבר הפנימי. וכך שומרת על צביונה.

לעינב היא מזכירה את "סיסלי" מהסדרה "חשיפה לצפון". ובצדק.

ביקור בסניף הדואר המקומי המחיש זאת… עמדנו בתור ופגשנו תושבת מקומית שהתלהבה לפגוש ישראלים. מסתבר שהיא יהודייה שגדלה בניו יורק, השם האמצעי שלה הוא ישראל, היא אפילו יודעת כמה מילים ביידיש! (חבל שאני פחות) ועוד רכילות עסיסית- ראש העיר הראשון של היינס היה יהודי ויש הר בהיינס שקרוי על שמו. אה… והיא גם משדרת בתחנת הרדיו המקומית.

בהיינס שמורת הטבע, צ'ילקט (שמורת עיטמים לבני ראש) בנהרות ריכוז גדול של דגי סלומון ולכן מגיעים המון דובים, ועופות ים לזלול דגים.

אל הנהר מגיעות דובות המאכילות את הגורים שלהן בשלל מציד דגי הסלומון. גילינו כי יש ארבע דובות אמהות לגורים, במרחב מצומצם בנהר, שבו ריכוז דגים גבוה ומים רדודים.

אני לא חובבת דובים (בטח לא ברמה של עינב) אבל לצפות באמהות הדובות ובגורים היה מחזה מרתק. מהפנט עד כי קשה היה לעזוב אותם (ואכן יום שלם לא עזבנו את המקום, ובמשך היומיים האחרים בביקור שלנו בעיירה התחלנו כל יום וסיימנו כל יום בחיפוש ותצפית על הדובים- האמהות והגורים)

בערב השני או השלישי שלנו בקרבת הנהר, ירדנו עם הילדים מהקרוואן, אור השמש היה חלש, אבל ההתרגשות לראות את הדובים עלתה על כך.

לפתע אחד האנשים במקום (יש שם צלמים, תיירים ושאר סקרנים כמוני) סימן לנו מרחוק לעצור.

גורי דובים חצו את הכביש המפריד בין היער בו מתגוררות חלק מהמשפחות לבין הנהר, אבל האמא-דובה טרם נראתה.

מצב מורכב ועלול להפוך למסוכן

אמא דובה שחוששת לגוריה, עלולה להיות מסוכנת. בטח כשיש מישהו שעומד בינה לבין הגורים (נכון שהיא חסרת אחריות. מה פתאום היא נותנת להם לרוץ לבד, ועוד לכביש. אבל לך תסביר לה את זה..)

הקרוואן שלנו היה במרחק מה, ולא הייתה אפשרות לחזור אליו עם הילדים.

עמדנו במקום, האיש לידנו. נושא ספריי פלפל. נצמדתי לילדים ועטפתי אותם.

הייתי מלאת חשש.

כל שטח הטבע הזה, על אף הכביש הסלול והחניה המסודרת, הוא מקומם של הדובים, הם משתכנים ביער ועוברים כמה פעמים ביום אל הנהר, לצוד ולאכול את הדגים.

אנחנו בעצם עברנו את הגבול.

עברנו גבול שלא מצויר בשום מפה ולא חסום בגדר או בשוטרי גבולות. עברנו את הגבול אל שטח המחייה שלהם.

הסקרנות והריגוש לראות אותם הפכו את זה ללגיטימי. אבל עברנו את הגבול.

ועכשיו אולי אנחנו, אני עינב והילדים עומדים בתווך שבין האמא לגורים?

עמדנו כקבוצה ולא זזנו. אם היא תחליט להתקרב, היא לא תתקרב לקבוצה. אולי?

אני בטוחה שעל אף שלא אמרתי כלום, וניסיתי לשדר קור רוח, הילדים חשו את הלחץ שלי.

הגורים פנו לצד ימין בגדת הנהר, האמא-דובה הגיעה וחצתה מולנו את הכביש אל הנהר.

אני חזרתי לנשום….

אבל אז היא פנתה שמאלה לגדת הנהר ולא מצאה את הגורים… ונכנסה לטריטוריה (לא נראית לעין האנושית הרגילה) בה היו אמא-דובה ושני גורים אחרים.

ראינו אותם נכנסים למצב כוננות. הדובה השנייה מיד פינתה את הגורים שלה בריצה למקום אחר רחוק מהאמא הלחוצה והזועפת.

היו שם חילופי נהמות דוביות למשך זמן קצר. והדובה הלחוצה פנתה משם. ובסוף חברה לסוררים שלה… ולקחה אותם לאכול.

סרט טבע מול העיניים. מרתק- כבר אמרתי.

גבולות ושמירה על טריטוריה מאוד חשובה לדובים. לבעלי החיים בכלל. ונראה שיש ביניהם המון כבוד בשמירה על המרחב הפרטי.

אצלנו במרחב שלנו שהצטמצם מאוד, גם הגבולות הצטמצמו בהתאם, היכולת שלנו לייצר גבולות מהודקים יותר מצד אחד ומחוררים יותר מצד שני יאפשרו לנו להמשיך להתקדם.

ואצלי- בגבול האישי שלי בין הצורך להחזיק הכל כל הזמן ולדעת לאן אנו מתקדמים ומה יהיה בהמשך (כולל 3 תוכניות מגירה לכל תרחיש) לבין הצורך לשחרר, הפך לקו דק עד מאוד. תרגיל חשוב מאוד בשבילי.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה (ותחסכו בדבש, עינב אומר שזה שייך לדבורים)

בפוסט הבא עוד על היינס באלסקה העיירה המזכירה את סיסלי בחשיפה לצפון

זה המסע שלנו

אנחנו משפחה בזמן

זה המקום בו נעדכן על הטיול שלנו, נקווה שהשמיים ימשיכו לחייך אלינו. מוזמנים לשתף ולכתוב לנו